אז איך בכלל הגעתי למצב כזה, שאני מתחיל בגיל 26 מסע על אופניים, כשאין לי ניסיון ממשי ברכיבות ארוכות, לא כביש ולא שטח, אלא רק במושב לאימוני כדורסל? יש כמה סיבות שהובילו אותי לזה:
- שחרור מאוחר מהצבא – אחרי שבע וחצי שנות שירות כמ"פ, בגיל 26, רציתי לצאת לטיול ארוך וקצת להתנתק מהראש הצבאי, היה לי ברור שזה לא הולך להיות משהו קצר של כמה חודשים בודדים אלא מסע שלם שיצור לי הפרדה ויעזור לי לפתוח דף חדש.
- מסע מסוג אחר – עוד משאני צעיר לא אהבתי לעשות בדיוק מה שכולם עושים, אני יודע להסתדר טוב מאוד עם עצמי ולא בהכרח חייב מסביבי אנשים כל הזמן ובמיוחד לא כאלה שיכתיבו לי מה לעשות. רציתי שהטיול הזה יהיה יותר מסתם אירוע סינגולרי של הגעה למקומות כי אלו המקומות המתויירים וששמעתי עליהם, לפגוש שם עוד ישראלים ב'שביל החומוס' ולעשות מה שכולם עושים. רציתי לאתגר את עצמי, לעשות משהו משמעותי שיחייב אותי גם לגדול ולהיפתח לעולם בצורה קצת אחרת ואני חושב שלהגיע ממקום עם אופניים, כל פעם להרוויח את המקום שהגעת אליו ובכלל להנות מהדרך עצמה ולא מהיעד, להכיר את עצמי ואת המדינות שאני נמצא בהן בדרך האותנטית והאמיתית שלהן שירתו את המטרה הזאת נאמנה.
- ביטוי עצמי ותנועה – אני אוהב לטייל, לנוע ממקום למקום, בין אם זה רואוד טריפ, ריצה, טרק או במקרה הזה אופניים. ידעתי שאני חייב לשלב את זה בדרך כלשהי בטיול כי מאוד קשה לי לשבת הרבה זמן במקום אחד, גם הכי מיוחד או אטרקטיבי שיש, אני אוהב לגלות מקומות חדשים ולעיתים מונע מ'FOMO' ורק רוצה לראות את הכל. המסע באופניים נותן לי תנועה מתמדת ואפילו יוצר לי רגעים שמחייבים אותי לקחת מנוחה להתחדשות.
- להתרחק ולראות את האותנטי – נגעתי בזה כבר בשורות הקודמות אבל הגילוי של מקומות ללא תיירים, האנשים והאופי האמיתי של המדינה לא קורה בקופנגן או בהאנוי. בסוף המקומות שאתה מוצא את עצמך שם הם אלו המיועדים לתיירים, שיהיה נוח ומותאם ובכללי כדי ליצר ממך כמה שיותר כסף. הקסם מבחינתי מגיע במקומות שיש מבט של שוק על הפנים כשאתה עובר. אנשים עסוקים בחיים בקהילה שלהם ולכן הם הכי אמיתיים בעולם ואפילו שמחים לראות משהו מבחוץ מגלה את המדינה שלהם וזה היה מראה מיוחד מאוד.
- המלחמה כגורם תורם – את ההחלטה לעשות את הטיול הזה על אופניים החלטתי הרבה לפני ה-07/10 אבל המראות המזוויעים וכל מה שקרה מאז היום השחור הזה רק הדגישו לי, באספקט המסוים הזה, שחיים פעם אחת וכל רגע יכול לקרות אירוע שיהפוך את המציאות שאנחנו מכירים לגמרי ולכן צריך לקחת סיכונים וללמוד לחיות את החיים במקסימום בכל רגע. נהרגו הרבה חברים בגילי וכל מה שיכלתי לחשוב עליו זה מה הם לא הספיקו ולכן מוטיב מוביל לחיים מאותו היום הוא לבחון עם עצמי האם מה שאני עושה עכשיו או הפוקוס שלי הוא משהו שבסוף החיים אוכל להגיד שזה מילא אותי ועשיתי את זה מתוך רצון עצמי ולא מתוך הסחפות בגאות של משהו אחר.
את הפרק הזה אני כותב בדיעבד, כמה חודשים אחרי הטיול הראשון, אבל אני יכול להגיד בוודאות שהגורמים האלה הם אלו שהובילו אותי להחלטה לצאת למסע, התחדדו לאורכו וככל שהתמדתי בו עוד ועוד הבנתי אספקטים נוספים ומדהימים של סיבות אלו.